.png)
ובכן בצער רב ולאחר אינסוף מאמצים הריני להודיע כי איני מושלם וכי אני חלקי בהחלט. ולמרות הדימוי הרומנטי שאני מטפח בקפידה של בטלן ששואף להיות אדון לזמן שלו, את רוב חיי המקצועיים ביליתי במכירה של הזמן שלי. לזכותי אומר שבד"כ התאמצתי והשתדלתי ולעתים גם הצלחתי וכסף היה משני ברשימת המטרות שלי. (אחלה תרוץ, זה לא הכסף שלא הרווחתי זה אני שלא התמקדתי בו) וכך בפרקים המקצועיים בחיי היו תקופות בהן הייתי בטוח שאני המנהל האולטימטיבי שהעובדים שלו מתים עליו ובכוח אישיותו בלבד יפיק מהם ביצועי-על, וזה עבד לא רע עד שהגעתי לשלב שבו הייתי צריך לפטר כמה בגלל תת-ביצוע (בעיקר שלי). או שאני גאון שיווקי שבנה עסק חובק עולם מכלום וגייס 150 אלף ש"ח מהבנק עם תכנית עסקית מבריקה על מפית שתהפוך אותו תוך 3 שנים לעני.
אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי לסין ב 1993, התכוננתי ברצינות. קראתי ספר של 300 עמודים על איך עושים עסקים בסין, תכננתי את התקציב, אפילו לקחתי כמתורגמן את צ'אנג סטודנט סיני שלמד בארץ במסגרת חילופי סטודנטים והיה תפרן מספיק להתלוות אלי בתמורה לכרטיס טיסה הביתה, בקיצור הייתי בטוח שכיסיתי הכל. מילאתי מכולה (למזלי) בלהיט הצרכני שכל בית צריך אגרטלי פורצלן סיני! כאילו מה? לא ברור שיתנפלו על ואזות עם עגורים בשלל תנוחות?! לצערי לא הצלחתי לבחון הלכה למעשה את האסטרטגיה העסקית שלי להחלפת הואזות הפולניות ברחבי הארץ בואזות סיניות משום שרוב המורשת העשירה שייבאתי הגיעה מפורקת לרסיסים בפורמט חדשני של פאזלים. למזלי בשאר הקונטינר הלכתי על דברים פחות מעשיים שהצילו לי את התחת כמו בובות פרווה ומברשות צבע.
אני חייב להתוודות שצחקתי תוך כדי הכתיבה על העסקה הסינית הראשונה שלי, בדיעבד הרווחתי ביושר את היכולת לצחוק על עצמי הייתי משוכנע באותה תקופה שאני עושה את הדבר הנכון, קולומבוס שמגלה את סין בימי ראשית האינטרנט, האומץ והמחויבות חברו לחוסר ניסיון, שחצנות, וחובבנות כדי לשרת את הפרסונה של הביזנסמן שרציתי להיות. בזמנו הכישלון צרב בעיקר כי הרגשתי שבאמת עשיתי כמיטב יכולתי וכשלתי. התחושה שאתה לא מספיק טוב/מוכשר למה שאתה רוצה לעשות הייתה כל כך מתסכלת שרק רציתי לקבור את זה ולנסות עוד פעם, וניסיתי עוד פעם והצלחתי וניסיתי עוד פעם ונכשלתי.
הרצון להיות מושלם או הכי טוב כל כך מגוחך בעיניי כיום, הוא מעמיד סף בלתי אפשרי שמייצר שיפוטיות, כעס שמוביל לאכזבה וחרטה שבתורה מובילה לחוסר הערכה ורגשי אשמה ואת כל זה, כמו נשק טעון אתה מכוון כלפי עצמך ויורה ישירות בביטחון העצמי שלך שנופל על הברכיים ובעיניים עצובות שואל איך אוכל לעזור לך עכשיו?
כשאני אומר לעצמי שאני אוהב אותי, אני מרפה מכל הבולשיט הפנימי בו אני שופט את עצמי ולפעמים גם מעניש. כשאני מרפה אני משחרר וסולח לעצמי. כשאני מרפה מהמושלם אני מקבל את עצמי. נכון לא כל הזמן זה מצליח אבל ככל שאני כזה יותר אני מגלה שזה מקרין החוצה ומאפשר לי לאהוב יותר. כשאני מרפה אני יותר פה ולא שם באיפה פישלתי ומה יהיה. כשאני מרפה אני יותר אני ואני שמח להיות אני, כי אני אוהב אותי.